<h1>ספר החינוך מצוה שצ"ה</h1>
<h2>דף פח.</h2>
שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללויים, שנאמר [במדבר י"ח] כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' תרומה נתתי ללויים, ונאמר בסדר אם בחוקותי [ויקרא כ"ז] וכל מעשר הארץ וגו' ליי' הוא, וזהו הנקרא מעשר ראשון. משרשי המצוה לפי ששבט הלוי בחר השם בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדש על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחייתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה, ואף על פי שהם היו שנים עשר שבטים ולפי חלוקה שוה היה ראוי שיטלו חלק אחד משנים עשר, גם זה הייתרון להם לכבודם, כי מהיותם מבית המלך ראוי שתהיה חלקם יתרה על כולם ויתרון גדול הוא שיבא להם חלק העשירי נקי מכל הוצאת הקרקע, והמחיה משרתי האל בממונו ברכת השם יתברך תנוח עליו בכל אשר יש לו, וזהו אומרם זכרונם לברכה [אבות פ"ג מי"ג] מעשרות סייג לעושר. גם אמרו זכרונם לברכה [תענית ט' ע"א] שאסור לאדם לחשוב בלבבו ולומר אנסה אם ייטיב השם לי בהתעסקי במצותיו, ועל כיוצא בזה נאמר [דברים ו'] לא תנסו את יי' אלהיכם, זולתי במצוה זו שמותר לנסות אם יברכהו האל בעשותו אותה, ובהיות זריז עליה, ומפורש הוא על ידי הנביאים שנאמר [מלאכי ג'] הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' ובחנוני נא בזאת אמר יי'. מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ספרי זוטא] שהמעשר הזה אשר ללויים הוא חולין גמורים ומותר לאוכלו כל אדם בין לוי בין ישראל, ואפילו בטומאה, שנאמר [במדבר י"ח] ונחשב לכם תרומתכם, כלומר המעשר שהוא מורם מתרומת הישראל שהוא לכם, כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב, ודרשו זכרונם לברכה מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר, פירוש שנטלה תרומתו, כלומר אחר שהרימו הלויים מעשר מן המעשר שלהם ונתנוהו לכהנים, זהו הנקרא תרומתו. וכל מקום שנאמר במעשר קדש או פדייה אינו אלא במעשר שני.
ואמרו בספרי [ראה] שכל שהוא אוכל אדם ונשמר וגדולו מן הארץ חייב במעשר ובתרומה, ומייתי לה מדכתיב בתרומה [דברים י"ח] ראשית דגנך וגומר שדרשו זכרונם לברכה מה דגן ותירוש ויצהר מאכל אדם וגידולו מן הארץ ויש לו בעלים, שנאמר דגנך, אף כל כיוצא בהם חייב בתרומה ומעשרות. אבל הירקות אף על פי שהן מאכל אדם אין בהם חיוב מעשר אלא מדרבנן, לפי שנאמר במעשר כל תבואת זרעך, וירק אינו נקרא תבואה. ומדברי הגמרא שאנו סומכין בה יותר נראה שגם בכל הפירות חוץ מדגן תירוש ויצהר אין חיוב המעשר בהן אלא מדרבנן, וקרא דמייתו בספרי אסמכתא בעלמא הוא, הכי אסיקנא בריש פרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ח ע"א] גבי ההיא דפריק רב פפא בתאנה עומדת בגנה ונופה נוטה לחצר, אמנם הרב משה בן מימון זכרונו לברכה כתב [פ"ב מתרומות ה"א] הפך מזה וכמו שמצא בספרי. וכן מענין המצוה מה שאמרו [ר"ה י"ב ע"ב] שאין מעשרין מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש, ולא ממין על שאינו מינו, ולא מן החיוב על הפטור ולא מן הפטור על החיוב, ואם עשר אינו מעושר, אבל מעשרין שלא מן המוקף אף על פי שבתרומה אינו כן שאין תורמין אלא מן המוקף, ומכל מקום בשאר דברים שוים הן תרומה ומעשרות, דכל שאנו אומרים בתרומה אין תורמין ואם תרם תרומתו תרומה כך במעשר אם הפריש מעשרותיו מעשרות, וכל שהוא פטור מן התרומה פטור מן המעשר, ובסדר שופטים עשה ו' [מצוה תק"ז] נאריך בדברים בגזרת השם ותראנו משם. וכן מענין המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ פ"ח ע"א] שאין אדם חייב להפריש מעשר מן התורה אלא הגומר פירותיו לאוכלן לעצמו, אבל הגומרן למוכרן בשוק פטור מן התורה, שנאמר [דברים י"ג] עשר תעשר וגומר ואכלת, וכן הלוקח אחר שנגמרה מלאכתן, כלומר שנמרחו ביד מוכר פטור מן התורה וחייב מדבריהם, שנאמר [שם] תבואת זרעך, כלומר שנגמרה מלאכתן ברשותך, ואין חיוב מעשר חל בפירות עד שיגיעו לעונת מעשר, שנאמר [ויקרא כ"ז] מזרע הארץ מפרי העץ, כלומר עד שיעשה פרי, וכן התבואה עד שתהא תבואה, שנאמר תבואת זרעך, ומכאן למדו זכרונם לברכה עונת המעשרות שהיא משיגיעו הפירות להזריע ולצומח, הכל לפי מה שהוא. כיצד, התאנים משיעשו רכין שראויין לאכול, התפוחים והאתרוגים משיתעגלו, וכן לכל פרי ופרי קבעו עונתו למעשר, כלומר שקודם זמן זה הקבוע להם אוכלין מהן כל הצריך לפי שאינם בתורת מעשר כלל, אבל אחר זמן זה אין אוכלין מהן אלא עראי עד שיקבעו להם גורנן למעשר, ואחר שגרנן קבוע למעשר אסור לאכול מהם אפילו אכילת עראי, ואי זהו גורנן למעשר, התבואה משימרח, כלומר שימרח פניה ברחת כדרך שעושין בני אדם אחר שעושין ממנה כרי.
ובירושלמי מצינו עוד שאם אין דעתו למרח, משיעמיד ערימה מתבואתו הוי גורנו למעשר, דבגורן תלה הכתוב ואפילו בלא מרוח כיון שאין דעתו למרח, ואפילו עשה ממנה גורן בתוך ביתו גם שם עושה הגורן קביעות למעשר. והא דאמר רבי אושעיא מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי לפוטרה ממעשר, והיא הלכה פסוקה כדאמרינן במסכת ברכות [ל"א ע"א], ההיא מיירי בשלא העמיד ממנה ערימה בתוך ביתו, וכן שלא מירחה אלא דש זרה מעט מעט בלא מרוח ונתן לאוצר מעט מעט, זהו הנראה בענין זה ובזה הדרך כל השמועות עולות בקנה אחד בריאות וטובות. ואמרו זכרונם לברכה [מעשרות פ"א מ"ה] שעונת הקישואין והאבטיחין והדלועין משישפשף, כלומר שיסיר אותו שער דק שעליהן. ועונת כלכלה של פירות משיחפה הפירות שבה בעלין ובהוצין, וכן לכל פרי ופרי קבעו זמן גורנו לפי מה שהוא, הכל כמו שבא במסכת מעשר. ועוד ראיתי בענין קביעות המעשר מן התורה שדעת קצת מן המפרשים שאין קביעות מעשר לעולם בשום צד עד ראיית פני הבית וגם שיהא בית הראוי לכך, שנאמר [דברים כ"ו] בערתי הקדש מן הבית, והוא שיכניסם לפירות דרך השער, שנאמר [שם] ואכלו בשעריך ושבעו, אבל הכניסן דרך גגין וקרפיפות פטורין מן המעשר והתרומה, וכן כתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה [פ"ד ממעשר ה"ב] נראה לי שאין לוקין מן התורה על אכילת הטבל עד שיקבע בכניסתו לביתו, אבל אם נקבע בשאר דברים הקובעין למעשר אין לוקין עליו אלא מכת מרדות. ויתר פרטיה מבוארים במסכת מעשרות. ונוהגת בזכרים ונקבות בישראלים ובכהנים ובלויים, שאף על פי שכהנים ולויים נוטלין המעשר מישראל חייבים הם לעשר הפירות שלהם בקרקעותיהם, ובאיסור טבל הם עליהם עד שיעשרו אותן, שנאמר [במדבר י"ח] כן תרימו גם אתם ובא הפירוש עליו [ספרי] אתם הלויים, גם אתם לרבות הכהנים, אבל אחר שיעשרו אותן אם רצו אוכלין הם בעצמם המעשר או יתנו אותו לכהן אחר. ומצוה זו של מעשר וגם מצות התרומה אינה נוהגת מן התורה אלא בארץ ישראל לבדה, ובזמן שיהיו שם כל ישראל, כן פסק הרב משה בן מימון זכרונו לברכה [פ"א מתרומות הכ"ו], ובסדר שופטים במצות תרומה עשה ו' סימן תצו [מצוה תק"ז] נבאר עוד בעזרת השם החלוקין שיש במעשר ותרומה בין ארץ ישראל לסוריא או חוצה לארץ, ואם חפצך בני לדעת גמור אותו משם.
